המבט הגברי

במובן החברתי-פוליטי, המילה "מבט" מתייחסת לאיך הקהל רואה את האנשים או המצבים המוצגים במדיה ויזואלית. המושג "המבט הגברי" נכנס לשימוש במאמר שכתבה חוקרת הקולנוע לורה מאלבי, "עונג חזותי והנרטיב הסינמטי", ב-1975, בו היא טענה שבסרטים נשים הן בדרך כלל האובייקטים של המבט, ולא המביטות, כי השליטה על המצלמה היא בידי גברים, הכתיבה נעשית על ידי גברים, ההפקה היא גברית, וכולי – ולכן הנחת היסוד בתעשיית הקולנוע היא שגברים (סטרייטים) הם גם קהל היעד, וככאלה, גם בעלי המבט. ועל כן, נשים מוצגות בסרטים בשני רבדים: כאובייקט אירוטי עבור הדמויות בסרט, וגם עבור הקהל הצופה. הגבר מוצג ככוח דומיננטי בפנטזיה שהסרט מייצר, ואילו האישה פאסיבית מולו.

למרות שהמונח נולד מעולם הקולנוע, הוא תקף גם בתחומים אחרים, כמו פירסום, טלוויזיה, ואמנות פלסטית, וככל שניתוח פמיניסטי מתפתח ביחס לתרבות, אנו מתחילות לגלות את המבט הגברי כשולט גם בעולם הקומיקסי, ובמשחקי וידיאו. בפירסום במיוחד, השפעת המבט הגברי היא מכריעה: הנשים בפרסומות לא רק מוצגות באופן שיתואם למבט הזה, הן *נהיות* למוצר הנמכר עצמו, מה שהופך נשים למצרך, סחורה. מה שכל כך קשה בתופעה הזו, היא שזה ממשיך גם בפרסומות המיועדות לנשים – כיוון שהלחץ על נשים הוא להיות כמו הדמות הנשית המיוצגת על ידי הצלם, על ידי רכישת המוצר והדימוי המובטח יחד איתו.

כמו בכל יישום של מודלים פטריארכליים, לא נדרשת כל כוונה כדי שהמבט הגברי יהיה זה המונכח, וגם אין דרישה שהדמות שהיא מושא המבט תהיה נעלבת מתוצאות האינטראקציה.

המבט הגברי הוא זה שמייצר סרטים בהם המצלמה מתמקדת על חלקי הגוף של האישה בסרט – שדיה, רגליה, עכוזה.. המבט הגברי הוא הסיבה שבסצנות מין הנשים הרבה יותר ערומות. המבט הגברי הוא הסיבה שהרבה פעמים, גם כשהסיפור או הסיטואציה אינם מיניים, בכל זאת הדמות הנשית יכולה להיראות לבושה בביקיני ומדברת באופן שמבליט את גופה. המבט הגברי הוא הסיבה שההתמקדות הראשונה של המצלמה לעתים קרובות *אינה* על פניה של הדמות הנשית – בשונה מהדמויות הגבריות – דבר שמשפיע על הערך והאמון שהקהל נותנים בדמות.

כדברי הפרופסור לתקשורת ג'ונתן שרודר: "מהמבט משתמע יותר מאשר הסתכלות – זה מצביע על יחסי כוחות פסיכולוגיים, בהם המביט הוא עליון על האובייקט של המבט."